מכירים את זה שרגע אחרי שחתמתם על הסכם קיבוצי אתם שומעים בראש את ה"אוי, שכחנו להסדיר את הנושא הזה והזה… ורגע, בנושא הזה היינו צריכים לכתוב ככה ולא כמו שכתבנו…".
כן, זה קורה כמעט תמיד. השנייה הזו שבה אתה יוצא מחדר הישיבות אחרי משא ומתן ארוך ויורד במעלית או במדרגות בדרך הביתה, ופתאום המוח מתחיל לעבד את מה שקרה והשכל מתחיל לחשוב אחרת. ככל שאתה מתרחק יותר, הסכמות שהתגבשו אחרי שעות של משא ומתן מתחילות להיראות פחות נכונות בדרך הביתה.
למען האמת, אין לזה סוף. משא ומתן יכול להימשך בלי להיגמר וה"אוי" הזה יכול לצוץ בראש שוב ושוב. למעשה, התחושה הזו תיגמר רק ברגע שמחליטים לקבל החלטה שזהו, המשא ומתן מיצה את עצמו ושהגיעה העת לסיימו. משא ומתן צריך לא רק לדעת איך לנהל, אלא חשוב מזה – לדעת מתי לסיים.
***
משא ומתן קיבוצי יעיל הוא משא ומתן שבו כל צד מבין, בראש ובראשונה, את הגבולות שלו. ככל שננסה לנהל משא ומתן בשטח של הצד השני, כך נהיה יותר מתוסכלים. ביחסי עבודה הגבולות הם בדרך כלל ברורים ומי שיודע להבין שלכל צד יש את השטח שלו, ולכבד את השטח של הצד השני מבלי לנסות לפלוש אליו, עושה לטעמי חצי מהדרך להסכם.
לכן, כאשר נכנסים למשא ומתן חשוב להגדיר לעצמנו מראש את המטרות שאנחנו רוצים להשיג, תוך התחשבות במצבו של מקום העבודה מצד אחד, וביכולת שלנו להשיג את המטרות שהוגדרו מצד שני. מאחר ואנחנו מדברים על יחסי עבודה, צריך גם לדעת להעריך נכונה מראש את הכוח שיש לנו לנהל מאבק כאשר המשא ומתן יעלה על שרטון ונצטרך להפעיל לחץ שיביא לשינוי עמדות.
השלב הבא אחרי שהגדרנו לעצמנו את המטרות הוא ניהול המשא ומתן לגופו, כאשר כל צד מתחיל בהצגת עמדותיו בנושאים שעל הפרק. בדרך כלל מבינים שני הצדדים שעמדות הפתיחה לא יהיו ההסכמות שיגובשו בסופו של יום. השלב הזה הוא הקשה והמתסכל ביותר, ולא פעם הפינג פונג של המשא ומתן מורכב ומתיש.
זה גם השלב שבו ההתלבטויות הן הגדולות ביותר ויש חשש שאולי ההסכמות שמתגבשות בחדר לא מספיק טובות ולא מספיק נכונות, במיוחד כשהן נראות קצת אחרת מהמטרות שהצבנו לעצמנו בראשית הדרך. החשש הזה קיים כמעט לכל אורכו של המשא ומתן ואפילו, כאמור בפתח הדברים, ברגע החתימה על ההסכם.
אז איך בכל זאת מקטינים את החשש? חושבים לאחור.
החתימה על הסכם היא מטרה בפני עצמה, אבל היא לא חזות הכל. ביחסי עבודה מתחילה העבודה האמיתית אחרי שחותמים על ההסכם, אז מתחילה הבדיקה אם ההסכם עומד במבחן המציאות.
לכן, אני מציע לחשוב לאחור. בכל פעם שמתחילה להתגבש הסכמה צריך לא רק להבין מה המשמעות שלה, אלא חשוב מכך – צריך לחשוב כיצד היא תתורגם הלכה למעשה ביום שאחרי החתימה.
במסגרת הזו צריך לעשות סימולציות של מקרים ותגובות; צריך לחשוב מה ההסכם מוסיף לעובדים ומה הוא, אולי, גורע מהם בהשוואה למה שהם מקבלים ערב חתימתו; וצריך גם לחשוב מה יקרה בתסריט הגרוע ביותר של ניצול לרעה של ההסכם. צריך פשוט לנסות ולחיות את ההסכם ביום שאחרי החתימה, עוד לפני שהוא בכלל נכתב ונחתם, ואז להתחיל לחשוב לאחור על ההסכמה המתגבשת ולבדוק האם היא מתאימה לאופן שבו אתם תופסים את יישומה בפועל.
בדרך כלל מתכונת כזו של חשיבה לאחור מקטינה את החששות; היא מורידה את המשא ומתן מדיון תיאורטי לדיון מעשי ויוצרת את ההבנה שמה שבתיאוריה אולי לא נראה מספיק ברור, יהיה במציאות הרבה יותר פשוט. ברגע שמגיעים להבנה הזו, הדרך לחתימה על ההסכם קצרה ומהירה יותר, ההסכמות שהתגבשו מקבלות תוקף ממשי ואפשר להעלות אותן על הכתב.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים למשא ומתן, תחשבו כל הזמן איך באמת אתם רוצים שהוא ייגמר, הפעילו את הכוח במידה הנדרשת להשגת המטרות ונסו לחשוב לאחור ולעשות כמה שיותר סימולציות שיתרגמו את מה שקורה בחדר המשא ומתן למה שיקרה בפועל ליחסי העבודה ולתנאי ההעסקה והשכר של העובדים ביום שאחרי החתימה על ההסכם.
תגובות